Alliance for Patient Safety

ציטוטים מדבריו של ד"ר לב בוועדה:

אנחנו רוצים שתהיה למידה ארגונית, ודיברנו על זה, למידה אישית ככל שניתן וגם לשמש גוף שמברר עובדות ולהשיג תשתית ראייתית לנקיטת הליך משמעתי, כי זה גם חלק מהתפקיד שלנו, להעביר את זה אחר כך ליחידה בדין המשמעתי במקרים של רשלנות חמורה.

בתום הבירור, מסקנות, פרסונליות, מערכתיות, אנחנו יכולים להעביר לדין המשמעתי, אנחנו יכולים להמליץ על פעולות מתקנות ואנחנו עושים את זה כמעט בכל מקרה, ומקבלים גם בסוף משוב מהארגון מה הוא עשה כדי לתקן את המעוות.

חוסר האמון במערכת הבריאות הוא בעיה. אנחנו מנסים לראות איך מתמודדים עם זה. אחד הדברים להתמודד זה שקיפות, לייצר יותר שקיפות. שקיפות אתה מייצר בכמה צורות, אחת הצורות למשל זה לשתף נציג ציבור במהלכים שבהם אנחנו עושים, באותן יחידות שבהן חשוב שהיושרה שלנו תיראה, תיראה ותובן.

חבר'ה, כשאני מקבל תלונה ראשונה על משהו, על התנהגות שיכולה לסכן, אני אעשה כל מאמץ והלוואי שאני אצליח לעמוד בזה, להפסיק באמת, כמו שאתה אומר, את פעילותו לאלתר.

שגיאות, טעויות ורשלניות קרו, קורות ויקרו, לצערנו. אפילו הנציבות איננה חפה מאלה. האם אנחנו יכולים לטעות? בוודאי. האם היו מקרים שראוי היה אולי לקדם הליכים משמעתיים ולא ננקטו? אין ספק.

המקרה העצוב והנורא של אופק טאוב, שהונשם ב-CO2 במקום חמצן. האם אנחנו הצטיינו באירוע הזה? התשובה היא לא. האם אנחנו בתהליך שיפור? אני חושב שמאוד.

נושאים נוספים שעלו על שולחננו. לידות בית שנגמרו באסון, הפלות עם סטנדרט נמוך, ניתוחים להשמנת יתר, אחריות כוננים ותורנים, על זה היו לנו הרבה קובלנות וקבילות, רופא שלא מגיע. קוראים לו, מתקשרים אליו הביתה, הוא לא קם ולא יוצא. יש לנו לא מעט קובלנות והליכים משמעתיים כנגד רופאים כאלה, זה כמעט אוטומטי, רופא שלא מגיע, משום שרופאים שוגים, אבל רופאים שמתרשלים בזה שהם לא באים ומזניחים, לא יסולח.