Alliance for Patient Safety

דן בנטל:

בשנת 2012 פרסמנו דוח כולל על כל נושא הרשלנות הרפואית, ביטוח, ניהול סיכונים והדין המשמעתי במערכת הבריאות. הדוח בגדול כלל ארבעה פרקים עיקריים גדולים, האחד דן בהוצאה הלאומית לנושא רשלנות רפואית, מדובר בהערכות של מיליארדים, כשלפי דוח של חברת מארש אפשר לחסוך מאות מיליונים פה וכרגע המצב הנוכחי הוא ש-40% מכל הפיצויים שמשלמים, מוצאים על ניהול תהליכי משפט, על כל מיני גורמים מנהליים, במקום להגיע לחולים, זה מאות מיליונים שהיה אפשר להחזיר למערכת הבריאות. עד כמה שאני יודע לא נעשה עם זה כלום.

הנושא השני היה כל נושא חובת הביטוח של מוסדות רפואיים, כל הקשר בין רפואה פרטית לרפואה ציבורית, סבסוד צולב, ליקויים חמורים מאוד. גם פה, למיטב ידיעתנו, לא נעשה כלום.

הנושא השלישי הוא פעילות מערכי ניהול סיכונים במוסדות הרפואיים. כל הקשר בין בתי החולים, התחקירים שנעשים בבתי חולים השונים לבין משרד הבריאות. הנושא הרביעי היה פעילות נציב תלונות הציבור למקצועות רפואיים והליכי הקובלנה המשמעתית. אלה ארבעת הנושאים.

שוב אני אומר, למיטב ידיעתנו לא נעשה הרבה, נושא כאוב ביותר, חשוב ביותר. הדוח הוא בעצם צ'ק ליסט, יש כאן 80 עמודים, צ'ק ליסט מה צריך לעשות, איפה צריך לפעול. למיטב ידיעתנו לא נעשה ודנה קצת תפרט לגבי נושא הדיון.

דנה לוי ווטשטיין:

בנושא חיסיון דוחות ומסמכים רפואיים בעקבות הלכת הסתדרות מדיצינית הדסה נגד גלעד משנת 95' שקבעה כי התחקירים והמסמכים שנערכו בניהול הסיכונים עלולים לשמש בהליכים משמעתיים ומשפטיים חל שינוי בהתנהלות המערכת הרפואית. בעוד שעד אז היה נהוג לקיים בבתי החולים ישיבות תחלואה ותמותה, מאז פסק הדין הופחתו הישיבות או הופסקו לחלוטין.

משרד הבריאות השיב לוועדה כי קיים כלי של תחקירים מקצועיים בדומה לתחקירים של תאונות אוויריות. צריך להבהיר את ההבדל. בניגוד למערכת הבריאות בתחקירים בחיל האוויר מוגנים הצוותים מפני תביעות ואין להם חשש למסור מידע, לא על אירועים ולא על אירועי כמעט שנפגע. בחיל האוויר זה יצר תרבות של שקיפות וגילוי. המצב המשפטי השונה במערכת הבריאות גרם לתוצאות הפוכות של חשש מגילוי נסיבות האירוע. הנושא הזה של חשש מחשיפת העובדות טרם נפתר והוא הגורם העיקרי לחשש מחשיפת האירועים. הביקורת העירה בנושא כי על משרדי הבריאות והמשפטים לגבש פתרונות להחזיר את התחקירים וועדות הבדיקה שיאפשרו את לימוד והפקת הלקחים ללא החשש לחשיפתם.

בנושא דיווח על אירועים חריגים. נכון למועד הביקורת לפחות האירועים החייבים בדיווח למשרד היו רק חלק קטן מהאירועים החריגים המתרחשים בפועל במוסדות. אין הגדרה מחייבת של המשרד אילו אירועים חריגים חייבים בדיווח למחלקות ניהול הסיכונים במוסדות, חלק מהאירועים שמתרחשים במוסדות מדווחים למבטחים על פי הנחיית המבטחים, אבל לא למשרד. אין שיתוף ברמה הארצית במידע על אירועים חריגים, במוסדות הבריאות נצבר ידע חשוב, אבל אין שיתוף של הידע הזה עם המשרד ועם יתר המוסדות הרפואיים. אין מאגר מידע אנונימי שמאפשר לרופאים לדווח על האירועים החריגים ללא חשש וגם על אירועי כמעט ונפגע. כל זה פוגע בהפקת הלקחים המרכזית וביכולתו של המשרד להטמיע נהלים כתוצאה מאירועים אלה.

משרד הבריאות ציין כי קיים מנגנון לביצוע תחקירים ודוח הביקורת מצא כמה ליקויים בנושא. בנושא ועדות הבדיקה, לפי סעיף 21 לחוק זכויות החולה, ממצאי הוועדה גלויים ויכולים להיחשף בבית המשפט. קיים חשש מהחשיפה שלהם והסקת המסקנות. כך נוצר בעצם ניגוד עניינים מובנה בין פעולות ועדות הבדיקה. יצוין רק כי במדינות שונות בארצות הברית נחקקו חוקים הנותנים חיסיון לוועדות הבדיקה.

קיימת אי בהירות אילו אירועים חובה להקים בגינם ועדות בדיקה ונמצא ששלוש שנים, בין 2008 ל-2010 ברבים מבתי החולים לא התקיימו כלל ועדות. כדוגמה באיכילוב, בשיבא, וולפסון, בברזילי לא הוקמו בכלל, בביילינסון ועדה אחת וכו'. אין נהלים שמחייבים את המוסדות בביצוע תחקירים סמוך לאחר אירוע, מי מוסמך לבצע תחקיר, איך ומה הם לוחות הזמנים. ועדות הבדיקה המוקמות במשרד על ידי נציב התלונות הן זמן רב לאחר האירוע ולא מהוות תחליף לתחקירים שאמורים להתבצע מיד לאחר קרות האירוע.

גם בנושא ועדות בקרה ואיכות, לפי סעיף 22, בשלוש השנים מאז 2008 עד 2010 לא הוקמו בכלל ועדות בתל אביב, שיבא, אסף הרופא, בני ציון, הלל יפה וזיו, ועדה אחת בוולפסון וכו'.

בנושא לימוד והכשרה. משרד הבריאות השיב לוועדה כי אחד הכלים להבטיח טיפול בליקויים הם סדנאות והכשרות. הערנו כי יש כמה מערכים של לימוד ויש צורך לבחון את שיתוף כלל המוסדות באותן תשתיות קיימות.

בנושא הטיפול המשמעתי. ראשית יודגש כי רק חלק קטן מהאירועים המתרחשים בפועל בגינם רק מוגשת תלונה לנציב התלונות, מדובר רק על אחוז קטן, ומתוך התלונות שמוגשות רק 2% עד 4% מוקמות בכלל ועדות בדיקה. אין הגדרה חוקית לסמכויותיו וחובותיו של הנציב לזימון עדים או מומחים, לאפשרויות לערער עליו, על ההחלטות שלו בעצם להקים ועדת בדיקה או להגיש קובלנה.

הצעת החוק שמתגבשת, כפי שמסר המשרד, נעיר עליה שלעניין שמירת אי תלות המלצת הנציב וגורמים אחרים, כל עוד החלטה על הגשת קובלנה נותרת בידי מנכ"ל משרד הבריאות בעצם המשמעות של עצמאות שיקול דעת הנציב היא מוגבלת. דבר שני, אם הצעת החוק תסדיר כי קביעת וממצאי ומסקנות הנציב לא ישמשו ראיה בבית המשפט, השאלה אם העדויות והראיות שיישמעו בוועדת הבדיקה יהיו חסויות או עלולות הן להיחשף.

עוד נמצא כי הליכי הבירור בנציבות, לרבות ועדות הבדיקה, מתנהלים שנים ארוכות, המסקנות מתקבלות לאחר זמן רב, מה שעלול להפריע להפקת הלקחים. המשרד מסר כי הטיפול נמשך שבועות או חודשים בנציבות והודה שפער הזמנים פוגם ביכולת השינוי הנדרשת. בביקורת עלה שההחלטה על הקמת ועדת בדיקה כשישה חודשים, עד הקמתה שישה חודשים נוספים וגיבוש מסקנותיה כשנה-שנתיים.

דבר אחרון. דוח הביקורת העלה את החשש לניגוד עניינים מוסדי בתפקיד המשרד בקביעת רשלנות של רופאים במסגרת ועדות הבדיקה. קביעת רשלנות של רופאים שהם עובדי בתי החולים הממשלתיים עלולה לחייב את המשרד בתביעות המוגשות בגין אותם אירועים. המבקר העיר כי כדי לשמור על אובייקטיביות הבדיקה ולהגביר את אמון הציבור יש לשקול העברת פעילות הנציב והדין המשמעתי אל מחוץ למשרד. העולה עלה בדיונים במשרדים ב-2001 ופה בוועדות ב-2004. תגובת משרד הבריאות לנושא, הוא בעצם הסביר למה חשוב שהנציב יהיה בעל הכשרה וניסיון רפואי. בלי לדון בשאלה הזאת הדבר אינו סותר את העברת הסמכויות ולא מונע ממינוי נציב מחוץ למשרד שיהיה רופא ובעל הכשרה וניסיון בנושא. השאלה אם האפשרות הזו נשקלה. מעבר לכך לא ניתנה התייחסות לאפשרות העברת הנציב מחוץ למשרד הבריאות.